נתן גרוס

נתן גרוס, בנם של יעקב ושרה גרוס, יליד קרקוב פולין, שרד את מלחמת העולם השנייה, לאחר שהתחזה לנוצרי באמצעות ניירות אריים. לאחר המלחמה הוא למד קולנוע, והחל את דרכו המקצועית כעוזר במאי של סטניסלב ווהל, ב"פילם פולסקי". בין השנים 1946-1950 הוא ביים בפולין כתריסר סרטים דוברי יידיש במסגרת קואופרטיב "כינור". ביניהם שני סרטים באורך מלא: "אנו שנותרנו בחיים" ו"הילדים שלנו". במקביל שאף להגשים את החלום הציוני, והיה חבר פעיל בהנהגת תנועת "גורדוניה – מכבי הצעיר".
בשנת 1950 עלה לישראל עם רעייתו שולמית ובנם הבכור יעקב. בישראל נולדה בתם עליזה. נתן המשיך את פעילותו הקולנועית בקואופרטיב "קולון" עם שותפו שאול גוסקינד, ולאחר מכן ריכז את מערכת היומן הקולנועי "חדשות גבע" והיה לבמאי הסרטים השכיר הראשון בישראל. החל משנת 1960 הפך לבמאי עצמאי וביים יותר ממאה סרטי תעודה. מרבית סרטיו עוסקים בפיתוח המדינה, בנושאים יהודיים ובאומנות יהודית. סרטו העלילתי "המרתף" עם שמעון ישראלי זכה בפרס מיוחד בפסטיבל ברלין ב-1964. נתן, מחלוצי הקולנוע הישראלי, היה שותף ליצירתם של כ-120 סרטי תעודה וסרטי עלילה, ועשרות רבות של יומני חדשות גבע. במרוצת השנים רבים מסרטיו זכו בפרסי הצטיינות בפסטיבלים בארץ ובעולם. הוא זכה באות יקיר אמ"י על מפעל חייו ב-1989, ולאחר מכן היה הראשון שזכה באוסקר הישראלי על מפעל חיים, בשנת 1991 (פרס האקדמיה, שנקרא לימים פרס אופיר).  
במשך 30 שנים היה נתן מבקר קולנוע (בעיקר בעיתון "על המשמר") ועד יומו האחרון עסק במורשת יהדות פולין ובוועדת חסידי אומות העולם ביד ושם. את סיפור קורותיו בשואה פרסם בספר: "מי אתה אדון גרימק?" כמו כן הוציא לאור שני ספרים בתחום הקולנוע: "תולדות הקולנוע היהודי בפולין" (1989), ו"הסרט העברי" (1991) ביחד עם בנו יעקב גרוס. בנוסף לכך פרסם וערך ספרי שירה, ספרי אמנות, ספרי זיכרונות וספרי מחקר אודות השואה. בשנותיו האחרונות ועד ליום מותו כתב בעיתון הפולני-ישראלי נוביני קורייר והמשיך להיות פעיל ביד-ושם. לאורך כל השנים הוא יצר וכתב, בעברית ובפולנית. ספרו האחרון: "עלילות גרימק בארץ הקודש" ראה אור בפולנית ביום מותו.